אני הולכת אליי

במבט לאחור, אפשר לומר שעזבתי את הבלוג הזה. לא כתבתי פה כבר כמה שבועות. לא הייתי בטוחה לגבי הצעד אחרי למעלה משלוש שנים באותה במה. אבל אכן לא חזרתי לכתוב פה ועכשיו באתי לסגור את הפינה.

עברתי לבלוגר. אני בתהליכי הסתגלות שם. ממשיכה באותו סגנון, נזהרת יותר עם השמצות, משפחתיות ובכלל.

מוזמנים ולהתראות!

שקט. שירים. שעמום. שבת. שישי.שלישי.שש. שם.שחור. שוקולד. שוקו. שקית. שער. שחר. שלד.

יש רגעים כל-כך משעממים. השיער שלי אסוף לאחרונה רוב הזמן כי אם הוא לא, אני מתעסקת עם הקצוות המפוצלים. במקום להתעסק איתו, אני חושבת הרבה מה אני צריכה ורוצה לעשות בסוף יום העבודה והאם יש עבודה אחרת שאני רוצה יותר מהעבודה הנוכחית. כי לא רע לי, רק לפעמים נורא נורא משעמם לי.

וכבר היה לי רע, במיוחד בעבודה הקודמת. ממש רע. ועכשיו זה פרווה. לא אושר גדול אבל פרנסה. לא מיצוי או סיפוק או הגשמה עצמית אבל לבקש את הדברים האלה זו קצת הגזמה.

אתמול בלילה התקשיתי להירדם לשם שינוי. פעם, לא כל כך מזמן, חשבתי שעד גיל 35 אשלים את הד”ר בספרות עברית ופתאום זה מתחיל להיות ממש קרוב הגיל הזה ואם אני רוצה לעמוד ביעד, אני צריכה להתחיל לפעול בכיוון.

יכול להיות שזה יכניס לי לחיים איזה משב רוח מרענן. כי אולי מיציתי את תקופת הבילויים, ההופעות והחברות. ראיתי פחות או יותר את כל ההופעות שרציתי, בעיקר יותר, נשארתי כמעט בלי חברות ואני כבר כמעט ולא נהנית מלשבת בבתי קפה ומסעדות. מיציתי.

 אני צריכה לבעוט לעצמי בישבן כדי להזיז את עצמי לאנשהו.

 תמיד בתקופות שמחייבות לעשות שופינג הכי לא בא לי לעשות את זה. אין לי כח לעשות את זה, רוב ימות השנה ובמיוחד בסופעונה. אני די חייבת לעשות את זה, מה שהופך את העניין למעיק יותר ממה שהוא. זה בכלל אמור להיות כיף. אבל עדיין יותר כיף ללכת לראות סרט או אפילו סתם להסתובב ולבהות בחנויות בלי להיות חייבת להיכנס למדוד ולקנות בהצלחה פריטים מנצחים. אני רוצה יום חופש בשביל זה כדי לבוא בראש שקט ונקי, לבוא רעננה ונמרצת.

אבל זה לא הולך לקרות. אם כבר אקח יום חופש זה יהיה בשביל ראיון עבודה ולא נראה משהו כזה באופק. למרות שמגיעים לי ימי חופש. לא לקחתי מאז יולי אף יום. מלבד יום המחלה לפני שבועיים בדיוק.

עוד שעה.

אפילו יום קבלת המשכורת לא שמח יותר מכל יום אחר. פעם, ניסיתי לרכז את רכישת הדיסקים ליום המיוחד הזה בחודש אבל זה לא הוכיח את עצמו כיעיל. אסור לי לקנות דיסקים (וספרים) כל החודש. כל השנה.

גם לא להעביר את מחסני הסופרפארם אליי הביתה. ולקנות גרביונים זה לא נחשב לקנות בגדים. יש לי כבר כל כך הרבה גרביונים חדשים במגירה שהם ייצאו מהאופנה לפני שאספיק ללבוש אותם, (אלא אם אעשה הסבת מקצוע למשהו זנותי יותר).  פשוט כי לא צריך למדוד אותם לפני הקניה. פשוט, קל, נוח. אבל לא מאוד שימושי… חבל.  

 להתמקד בחולצות! האתגר הגדול של היום. לא משעממות, לא צמודות, לא קצרות מדי, לא בצבעים מגבילים, בגזרה מחמיאה… שונאת לקנות חולצות יותר מכל פריט אופנתי אחר.

עוד מעט סופ”ש. טוב שהוא בא כבר. לא היה שבוע קל הפעם. הוא גם לא יסתיים מהר כל-כך. יותר מדי דברים מעיקים לעשות ופחות מדי דברים כיפיים לחכות להם.

מחר השלושים של סבא שלי, לפני זה עוד ניחום אבלים, אחרי זה עוד פגישה משפחתית.

אני לא רוצה רק לקטר פה כי אני יודעת שלא כיף לקרוא קיטורים, זה מעייף ומתיש, במיוחד אם צריך להגיב. אז אני לא מקטרת, כמיטב יכולתי, אבל אני גם לא כותבת. אני די משועממת ולא קורים לי הרבה דברים בחיים שבא לי לכתוב עליהם.

ולכן עבר יותר משבוע בלי עדכונים והתדירות ירדה לפעם בשבוע וגם זה די צולע כרגע. יש גם תקופות כאלה.

אני מתמכרת בהנאה לנשות הטייסים באינטרנט ומקפידה לצפות בכל פרקי עונת החתונות, מחכה לסרוגים בחינם, לא מתחברת להכל דבש עדיין ונותנת צ’אנס לארץ נהדרת.

אני באמצע הספר האחרון של פול אוסטר, לא זוכרת את שמו כרגע. התחלתי בסוף שבוע, הגעתי לאמצע, לא נגעתי בו כל השבוע ונראה לי שאם אמצא זמן לקפוץ לספריה אחליפו בלי לסיימו ואם לא, אסיימו בסופ”ש. לא מתרשמת במיוחד.

מבחינת סרטים אני מתכוונת לראות כל מה שמגיע ללב, כמעט. נגמרה לי הכרטיסיה בסינמטק ואני לא בטוחה שאחדשה בקרוב. עשיתי מנוי לרב-חן ואני מחכה שיגיע סקס והעיר הגדולה 2. יש לי כוונה לראות הרבה סרטים, על מחציתם אני מוותרת ומחכה שיגיעו לאוזן. אני לא מגיעה הרבה לאוזן.

בחמישי שעבר הגעתי לשם, יצאתי עם סרט מטופש ששמו בעברית “מת לחגוג” והוא על זוג אמריקאי לא נשוי שנאלץ לבלות את חג המולד בחברת המשפחות המפוצלות של שניהם. שני זוגות ההורים גרושים וכולם מטורפים ומעצבנים. חוץ מהסרט, המציאות האמיתיות היו הדיסק של גדג’ ושל טליה אליאב משומשים.

אני ממשיכה לקנות דיסקים, פחות אבל עדיין. אני פחות ופחות מקשיבה להם. יש לי הרבה פחות מקום בכוורת לדחוף אותם שם. זה קצת מאט אותי. יש לי תכנית להיפטר מכמה ספרים שכבר קראתי אבל זה בלתי אפשרי עבורי. אני מתחרטת על פרידות כאלה.

עכשיו, יש רק עוד עשר דקות וכולי רצון עמוק ללכת הביתה כבר.